השבוע בפרשת ואתחנן, מצאתי את עצמי מזדהה עם משה. הוא עומד מול חלום חייו – להיכנס לארץ המובטחת – ומבין שלא יוכל להמשיך בדרך שתכנן. זה נגע בי עמוק, כי גם אני, כמו משה, מצאתי את עצמי בשנים האחרונות עומדת מול רגעים שבהם הייתי צריכה לשחרר חלומות ישנים ולהשלים עם מציאות חדשה.

כאישה בגיל המעבר, הגוף שלי כבר לא מתנהג כמו שהתרגלתי, ואני מודה, זה לא פשוט. יש ימים שבהם אני מרגישה שהעולם שסביבי מתקדם קדימה ואני נשארת מאחור. השינויים האלה, שנכפים עליי, דורשים ממני הרבה יותר מהכוח הפיזי – הם דורשים ממני להאמין בעצמי מחדש, למצוא את האומץ לא רק להמשיך, אלא גם לשנות כיוון.

למדתי שהכוח האמיתי מגיע מתוך הקבלה וההשלמה עם מה שאי אפשר לשנות, וגם מתוך הכרה בשינויים שכן אפשר לעשות. כמו משה, גם אני מבינה שכשדלת אחת נסגרת, זה לא סוף המסע. להפך, זה רק תחילתו של פרק חדש ומלא הזדמנויות.